היום קל לקחת כמובן מאליו את הקטשופ שלנו, בתור רוטב עגבניות ביתי-מסחרי מיוחד ופופלרי.
אמנם לא כל הפיצות שאתם קונים מכילות את הרוטב הספציפי הזה, אבל רוב הפיצות הביתיות, ולדעתנו הטובות ביותר, מכילות אותו.
קל לקחת גם כמובן מאליו את הקטשופ כרוטב שקשור בעגבניות באופן כללי, אבל למעשה במקור קטשופ לא היה רוטב עגבניות בהכרח. למעשה, המילה “קטשופ” היתה בשימוש עוד לפני שהעגבניות היו ידועות לבני אדם כמאכל בריא ופופולרי (גם כשגילינו אותן, חשבנו שהן מורעלות בהתחלה, ר’ ההיסטוריה של הפיצה).
המילה “קטשופ” בא במקור מהמילה התאילנדית “קאצ’יאפ”, רוטב דגים כבושים שהיה מיוצר במזרח בסביבות 1600 לספירה. כמאה שנים לאחר מכן סוחרים אנגליים הביאו את הרוטב לאנגליה וניסו לשווק אותו, אך כשלו להבין את המתכון המדוייק להכנתו, וניסו להכין אותו עם פטריות, מלפפונים ושאר מררכיבים משונים.
לאחר כמה נסיונות שונים של משחק עם המתכון הופיע לראשונה “קטסופ עגבניות”, שלאחר מכן הפך להיות “קטשופ עגבניות” כשאיש עסקים גרמני-אמריקאי בשם “היינז” החל לשווק את הרוטב בבקבוקים. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה - היום קטשופ הוא רוטב חובה כל בית ומסעדה, וקשה לאכול צ’יפס, המבורגר, פיצה או פסטה בלי להשתמש בקטשופ לפחות מידי פעם. למעשה, ב97% מהבתים בעולם המערבי יש בקבוק קטשופ, כמעט כמו מלח ופלפל.
עוד עובדה מעניינת - 50% מצריכת הקטשופ בעולם נעשית ע”י ילדים, מה שיכול להסביר את הפופולריות שלו במתכוני פיצה לילדים. אין טעם לטרוח עם ממרחים ורטבים פיקנטיים ואקזוטיים, תנו להם מה שהם אוהבים:).
גם הפיצריות המשובחות ביותר יודעות לוותר על אנינות הטעם ולהשתמש בהיינז עבור תפריטי הילדים שלהן.
